פסק-דין בתיק ע"א 8176-12-10

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מעין צור) בת.א.

09-09-530 מיום 20/10/10, אשר דחה את תביעת המערער.

1.         העובדות הצריכות לענייננו:

א. המערער הינו עו"ד אשר טיפל בעניינו של המשיב בסוגיה של רשלנות רפואית, בגינה הגיש תביעה מטעמו בת.א. 19712/01 בבית משפט השלום בחיפה נגד בית החולים רמב"ם (להלן: תביעת הרשלנות). בשנת 04' החליט המשיב להעביר את הטיפול בתביעת הרשלנות לעו"ד אחר מטעם הסיוע המשפטי. במסגרת ההעברה, נחתם הסכם משולש בין המשיב, המערער ועו"ד נחשון אשר מונה כבא כוחו של המשיב, לפיו התחייב המשיב לשלם למערער שכר טרחה בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ, וכן סכום נוסף בסך 6,203 ש"ח בגין הוצאות משפט, אגרות וחוות דעת, כאשר הסכומים הנ"ל נושאים הפרשי ריבית והצמדה מיום 25/10/04 ועד ליום התשלום בפועל (להלן: החוב). התשלום נועד להתבצע בתוך שבוע מיום קבלת פסק הדין בתביעת הרשלנות, עבור טיפולו של המערער בתביעת הרשלנות עד לאותו מועד, ועו"ד נחשון התחייב להעביר סכומים אלה למערער מתוך הכספים שישולמו לו אם יזכה המשיב בתביעתו (להלן: ההסכם).

ב. ביום 3/7/09 דחה בית משפט השלום בחיפה את תביעת הרשלנות של המערער בת.א 19712/01, אך המשיב לא שילם את חובו למערער.

ג. משהגיש המערער תביעה לתשלום שכר הטרחה וההוצאות על פי ההסכם, העלה המשיב טענות מטענות שונות, לרבות הטענה כי ההסכם היה מותנה בזכייתו בתביעת הרשלנות, כי ההסכם סטה מדברים שהוסכמו בעל פה לפני כן בין הצדדים וכיוצא בזה.

ד. בפסק דין מנומק, שניתן לאחר שמיעת ראיותיהם של הצדדים, לרבות עדותו של עו"ד נחשון אשר היה צד להסכם והוזמן כעד מטעמו של המערער, דחה בית משפט קמא לגופן את כל טענות המשיב. דא עקא שלאחר שמיעת הראיות וחקירות הצדדים, בתחילת הסיכומים בעל פה, העלה המשיב לפתע טענה חדשה - לדבריו הופטר מכל חובותיו במסגרת הליך פשיטת רגל שיזם עוד ביום 22/2/07. משכך, איפשר בית משפט קמא לצדדים להגיש סיכומיהם בכתב ולהתייחס לסוגיית ההפטר.

ה. המערער התנגד להרחבת חזית במסגרת הסיכומים, אך בית המשפט קמא דחה טענה זו בקובעו, כי טענת ההפטר אינה טענה הנוגעת לעצם קיומו של החוב השנוי במחלוקת, אלא משחרר את החייב מחובתו לפרוע אותו לפי סעיף 69 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח משולב), התש"מ- 1980 (להלן: הפקודה). כן הפנה בית המשפט קמא לאמור בסעיף 71(א) לפקודה, בקובעו כי אף שמדובר בחוב עתידי, הוא היה חוב בר תביעה במועד בו ניתן צו הכינוס.

לפיכך, דחתה השופטת קמא את תביעת המערער לשכר טרחה והוצאות, בקובעה כי ההפטר פטר את המשיב מתשלומם.

על כך הוגש הערעור שבפני.

2.         טיעוני המערער

א. המערער טוען כי טעה בית משפט קמא משהתייחס לצו ההפטר ולטענות המשיב על פיו, שעה שלאורך כל ההליכים העלים המשיב והסתיר את דבר קיומו, ו"שלף" את הטענה רק בתום הדיון. סעיף 69(ב) לפקודה קובע כי פושט הרגל רשאי לטעון בכל הליך שיוגש נגדו כי עילת התביעה אירעה לפני שהופטר. השאלה אם אירעה עילת התביעה לפני ההפטר אמורה להיות פלוגתא במשפט, אך משבחר המשיב שלא להעלותה, הוא מנוע מלהעלותה במשך הדיון .

מדובר בטענת חסרת תום לב, הן כלפי בית המשפט והן כלפי המערער, שכל מטרתה למנוע מהמערער להתייחס בצורה ממצה לכל סוגיית ההפטר.

ב. ועוד, במסגרת הליך פשיטת הרגל שיזם המשיב עצמו, לא פעל המשיב על פי הוראותיו של בית המשפט המחוזי הדן בעניינו. בצו הכינוס הורה בית המשפט למשיב להודיע לכל נושיו על מתן צו הכינוס, בין הנושים שפעלו נגדו במסגרת הוצאה לפועל, והן אלה שטרם פעלו נגדו. משלא הודיע המשיב למערער על קיומו של צו הכינוס, ולא המציא לו את צו הכינוס, הפר את הוראות בית המשפט, ולא איפשר למערער לפעול כנושה ולממש את זכויותיו בהליך פשיטת הרגל, לרבות התנגדות למתן הפטר בהליך. התנהגות המשיב מלמדת כי המשיב לא סבר שמדובר בחוב בר תביעה בעת מתן צו הכינוס, וממילא לא הופטר ממנו במסגרת ההפטר.

עוד נטען כי צו ההפטר אינו חל על החוב נשוא התביעה, גם מכח סעיף 69(א)(3) לפקודה.

ג. לחלופין, טעה בית משפט קמא משלא השית על המשיב הוצאות משפט נוכח התנהלותו והסתרת ענין ההפטר עד לאחר תום שלב ההוכחות, משביזבז זמן יקר ואילץ את המערער להוציא הוצאות, לרבות בגין זימונו לעדות של עו"ד נחשון, ולהשקיע מאמצים לחינם לאורך הליך שלם.

3.         טיעוני המשיב

א. המשיב מצטרף להנמקות של בית משפט קמא ומבקש לדחות את הערעור.

לטענתו, עצם קיומו של ההפטר אינו מהווה הרחבת חזית, אין מדובר בענין פרוצדורלי, והתשתית העובדתית הונחה במלואה כבר בשלב הגשת כתבי הטענות. ענין ההפטר הוא משפטי, ואין למנוע ממנו להעלותו, במיוחד לאור העובדה כי לא נגרם למערער עיוות דין, משניתנה לו האפשרות להתמודד עם טענת ההפטר והוא שטח את טענותיו במסגרת הסיכומים .

ב. חובו של המשיב נוצר עם חתימת ההתחייבות ולכן הוא חוב בר תביעה בגינו הופטר המשיב עם קבלת ההפטר. עצם טענתו של המערער כי השקיע הוצאות לחינם במהלך ההליך כולו מלמדת כי הוא מכיר בכך שההפטר חל על החוב נשוא התביעה.

ג. לגופו של ענין טוען המשיב כי אין לחייבו על פי ההתחייבות, שאינו זוכר את נסיבות חתימתה, אך מכל מקום סוכם כי המערער לא יהיה זכאי לשכר טרחה אם תדחה תביעת הרשלנות. המערער היה בטוח בסיכויי ההצלחה של המשיב בתביעת הרשלנות, אך משסתר המומחה מטעם בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, חשש המערער שלא יהיה זכאי לשכר טרחה ולכן החתים את המשיב על הסכם כאמור, אשר אינו משקף את ההסכמות בין הצדדים. המערער ניצל לרעה את חוסר ההבנה של המשיב, פעל בחוסר תום לב והפר את חובת האמון שלו כלפיו.